13 März 2026

מלחמה איננה גורל. מלחמה היא החלטה.
ומי שמכסה עליה, מצדיק אותה או מרכך אותה, נושא בה יחד.

מלחמה אינה נופלת מן השמיים. מלחמה איננה תופעת טבע כמו ברד, בצורת או רעידת אדמה. מלחמה מוכנה, נרצית, נלקחת בחשבון, מנוהלת, נארזת בלשון ונמכרת מוסרית. קודם בנאומים. אחר כך בתמונות. אחר כך בתקציבים. אחר כך במשלוחי נשק. אחר כך בהריסות. אחר כך בשקי גופות. מי שמתנהג כאילו מלחמה מתחילה רק עם הפגיעה הראשונה, משקר לאחרים או לעצמו.

מלחמה מתחילה הרבה קודם. היא מתחילה במקום שבו אנשים מפסיקים לדבר בבהירות. במקום שבו הסלמה נעשית ל“אחריות“. במקום שבו התחמשות נעשית ל“ביטחון“. במקום שבו מאבק גיאופוליטי על כוח נעשה ל“הגנת ערכים“. במקום שבו ילדים מתים נעשים ל“נזק אגבי“. מלחמה תמיד זקוקה לשפה שמשחררת אותה מריח הפשע. בדיוק משום כך, שפה נקייה בזמני מלחמה איננה שאלה של סגנון, אלא חובה מוסרית.

מי שעדיין מלווה היום מלחמה בסיסמאות הישנות והשקריות, הופך לרמקול של הזוועה. מי שאומר שצריך „להפגין קשיחות“, „להעביר מסר“, „לקחת אחריות“, „להוכיח נאמנות לברית“, בלי לומר במפורש את התוצאות הממשיות, אינו מדבר פוליטית אלא בפחדנות. כי האמת היא: קשיחות פירושה הרס. העברת מסר פירושה ייצור מתים. לקיחת אחריות פירושה קבלה מראש של שפיכות דמים. נאמנות לברית פירושה לעיתים קרובות רק להירתם לאינטרסים זרים ולגרום לעם שלך לשלם את המחיר אחר כך.

בזמני מלחמה יש תמיד אותם תפקידים. יש מי שמתים. ויש מי שמסבירים. יש מי שמדממים. ויש מי שמצייצים. יש מי שמאבדים בתים, רגליים, ילדים, שפיות, מולדת, עתיד. ויש מי שיושבים באולפנים, בפרלמנטים, במכוני חשיבה, ומסבירים בפנים מגוהצות ורציניות למה כל זה, למרבה הצער, הכרחי. חלוקת העבודה הזאת איננה תאונה. זהו מהותה של מדיניות המלחמה המודרנית: לתת לאחרים להרוג ולהיהרג בלי להסתכן בעצמך, ולהטעין את הכול מוסרית עד שכל התנגדות תיראה כבגידה.

וכאן בדיוק מתחילה ההשחתה האמיתית. מלחמה איננה חיה רק מנשק, אלא גם מן הסחיטה המוסרית של הקהל. מי ששואל, נעשה חשוד. מי שבולם, נחשב נאיבי. מי שרוצה משא ומתן, מסומן כחלש או כעוזר לאויב. מי שמצביע על הרקע שקדם למלחמה, מואשם בהקטנת האשמה. מי שמכנה את הטירוף בשמו, נדחק מחוץ למרחב הדיון. כך פועלת המשמעת. לא באמצעות טיעונים, אלא באמצעות הפחדה חברתית.

צריך לומר זאת בבירור: אנשים רבים אינם רוצים שלום, אם שלום פירושו לתקן את תמונת העולם שלהם עצמם. הם רוצים להישאר מוסריים ונקיים, ומוכנים לשם כך לשלוח אחרים אל הבוץ. זוהי הצורה הדוחה ביותר של היגיינה פוליטית: ידיים נקיות באמצעות אלימות במיקור חוץ. מזדעזעים בעמדה הנכונה, מדביקים דגלים לפרופיל, מדברים על ערכיות, ובינתיים ערים נשרפות במקום אחר. זה איננו חמלה. זהו נרקיסיזם מוסרי עם שכבת ציפוי גיאופוליטית.

מלחמה גם חושפת עד כמה חלול נעשה לעיתים קרובות מושג הדמוקרטיה. כי ברגע שנהיה רציני, לא שואלים בגלוי: האם אנחנו באמת רוצים את זה? האם אנחנו רוצים את ההסלמה? את המחיר? את סכנת ההתרחבות? את המחיר הכלכלי, החברתי והאנושי? לא. במקום זאת מובילים, דוחפים, מרגשים, מפשטים, מאיצים. האוכלוסייה אינה אמורה לשפוט, אלא לזרום. לא להבין, אלא לבלוע. לא לחשוב, אלא להתייצב מאחורי נרטיבים. ומי שעדיין מדבר אז על „הדמוקרטיה שלנו“, ראוי שלפחות תהיה לו ההגינות לומר שלעיתים הכוונה היא רק לניהול ההסכמה.

מלחמה תמיד ממשיכה לאכול פנימה. היא לעולם אינה נשארת רק „שם בחוץ“. מי שמארגן מלחמה כלפי חוץ, משנה גם את הפנים של החברה שלו. הוא זקוק ליותר שליטה, יותר ציות, יותר תעמולה, יותר דימויי אויב, יותר מעקב, יותר הגבלות, יותר האחדה של השפה. לכן מלחמה איננה רק התרחשות בחזית, אלא תמיד גם מתקפה על אמת, חירות וכושר שיפוט בתוך המדינה עצמה. מי שאינו מבין זאת, מבין מלחמה רק כתמונת טלוויזיה, לא כצורת שלטון.

ולא: אין צד נקי במלחמה. יש אינטרסים, תעמולה, גושי כוח, מטרות אסטרטגיות, מרוויחים כלכליים והמוני בני אדם כחומר מתכלה. מי שבמצב כזה עדיין פועל מתוך לוגיקה ילדותית של טוב ורע, הופך לכלי בידי מי שזקוקים בדיוק לפישוט הזה. אין פירוש הדבר שהכול זהה. פירוש הדבר רק שילדותיות מוסרית מעולם לא הייתה מצפן אמין בזמני מלחמה.

לכן „Störung und Wirkung“ חייבת להיות ברורה בנקודה הזאת: אנחנו מסרבים לכל שפה שמייפה מלחמה. אנחנו מסרבים לכל זעזוע נוח שמנקה אוטומטית את המחנה שלנו. אנחנו מסרבים לכמיהה הילדותית לגיבורים ולמושיעים על חורבותיהם של בני אדם אחרים. ואנחנו מסרבים לשקר שלפיו באמצעות עוד ועוד הסלמה אפשר איכשהו לחזור לשפיות. מי ששופך שמן למדורה ואומר שלום, הוא או ציניקן או אידיוט.

מה נובע מכך? ראשית: כל מלחמה חייבת להיחשף דרך הרקע שקדם לה, האינטרסים שמניעים אותה, הנהנים ממנה וההשלכות הצפויות שלה. שנית: כל שפה פוליטית שהורגת בלי לומר זאת במפורש חייבת להיחשף. שלישית: כל צורה של הליכה עיוורת עם הזרם, פחדנות ותירוץ מוסרי חייבת להיקרא בשמה, במיוחד בסביבה שלנו עצמנו. רביעית: היכולת לשלום איננה רומנטיקה, אלא הצורה הגבוהה ביותר של בגרות פוליטית בזמן שכבר אינו שולט בדחפיו.

לא די להיות נגד מלחמה כל עוד זה נשאר מופשט. כמעט כל אחד „נגד מלחמה“, כל עוד הוא יכול לשבת מגוהץ בחדר חמים. השאלה המכרעת היא האם אתה נשאר נגד מלחמה גם כאשר המחיר החברתי עולה, כאשר לועגים לך, מבודדים אותך או מסמנים אותך כ“לא נכון“. בדיוק שם נפרד האופי מן הפוזה.

מלחמה איננה בלתי נמנעת. הבלתי נמנע היחיד הוא שחברות פחדניות יאפשרו אותה שוב ושוב, כל עוד הן נותנות לסיסמאות, לפחד וללחץ מוסרי קבוצתי לשלוט בהן. לכן צריך אנשים שלא רק נראים מזועזעים, אלא גם מתנגדים. מוקדם, ברור, לא נוח, מדויק. לא רק כאשר הכול כבר מונח בשברים.

מי שעדיין מחפש היום מפלטים, לא הבין את הבעיה.
מי שעדיין בונה תירוצים, אינו רוצה להחליט.
מי שעדיין מלטש את המלחמה בלשון, אינו שייך לטובים, אלא לפקידים של האומללות.

מלחמה נשארת מה שהיא: שחיקה מאורגנת של בני אדם בשירות אינטרסים שכמעט אף פעם אינם האינטרסים של מי שמשלמים עליה.

ומי שהבין זאת, כבר אין לו זכות לנייטרליות נוחה.

(Störung und Wirkung)